ומשום שכולנו קורצנו מאותו החומר, ניתן להסיק שכולנו בסופו של דבר, מונעים מאותן הסיבות.
ניתן לקרוא לדחף זה בשמות שונים:
יצר החיים, הגדרה עצמית, תפקיד ייחודי שלו נועדנו, היצר הטוב וכו...
אם נפרק את הרעיון שמסתתר מאחורי אותו הדחף, ניתן לאמר שיש לנו צורך להאיר, לחשוף ברבים את יכולותינו הגאוניות, המיוחדות רק לנו, כאינדיבידואל. הרקדנית אבישג אור אפרתי
להאיר, מה זה אומר?
פיזיקאלית ניתן לאמר שאור השמש מורכב מקבוצה שלמה של תדרים, המאוגדים יחדיו, ומתנפצים בחדווה על העצמים צפופי המולקולות, שפזורים על כדור הארץ.
מעוצמת ההתנפצות, מוחזר מכל עצם, רק הצבע שלא נבלע על ידו.
אותם תדרים הם בעלי עוצמה, מהירות, ומאפיינים שונים מאוד זה מזה, והשפעתם על הנעשה סביבם, גדולה לאין שיעור.
אם כך, לכל אחד מאיתנו, ישנו גוון מיוחד,או שורה של גוונים, שמאפיינת רק אותו, וחשיפת התדר, וקליטתו ע"י האחר, היא סוג של החלפת אנרגיות, כמו אכילה ושתייה, או יותר נכון: יחסים עם החברה.
ישנם אנשים שנקרא להם כריזמטיים, אלו האנשים שגם אם אין ביכולתנו להבחין בהילות מסתוריות מרחפות מעל ראשם, נוכל לכנותם: מאירים, בולטים לעיין.
ישנם אנשים שאינם נמנים עם הבולטים ומנקרי העיניים, אך מעשיהם קורנים מבין ידיהן.
זוהי דרכם להביא את אורם המסנוור לעולם.
מה שבטוח הוא, לשכל אחד ישנו הניצוץ האישי שלו.
הניצוץ הזה 'רעב'. הוא רוצה לגדול לאור גדול, לצאת אל העולם.
הוא הבערה שאיתה אנחנו נולדים, ההשתוקקות לצאת החוצה הצורך לבטא את קיומנו, ולהשאיר חותם.
תפקידנו, במהלך השנים, הוא לגלות את איכויותיו של אותו ניצוץ, מה צבעו, עוצמתו, ממה הוא מורכב, ובעיקר, כיצד לנתב אותו לפריצה החוצה, בצורה שתביא אותו לסיפוקו.
ללא טיפוח הניצוץ היקר שלנו, הוא עלול לדעוך מחד, או להתפרץ בנתיב הרסני, של שריפת כל העומד בדרכינו.
אין אדם על פני היקום שאינו חושק בקיום של משמעות בחייו.
הדרכים למשמעות הן רבות ושונות כמספר בני האדם.
ללא מציאת הנתיב אל האור, לא יתכנו החיים הטובים באמת.
אז איך מוצאים את הנתיב?
כיצד מטפחים את הניצוצון הקטן והרעב שלנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה