איך נכנסתי לסטטיסטיקת: השמנת יתר

בתור ילדה לא היתה לי זכות בחירה אם להיות רזה או שמנה:
פשוט לא אהבתי לאכול, נקודה.
מעט מאוד מאכלים ערבו לחיכי.
גם אם כללו לחם עם הרבה שמנת, פירה ועוף מכובס...וכמובן שוקולד, עדיין אכלתי הכל במין חוסר חשק שכזה(חוץ משוקולד) של פעולה שהכריחו אותי לבצע.
איך שלא יהיה, תוספת אף פעם לא ביקשתי.
את הסנדביצ'ים הייתי מחזירה מבית הספר, וכשגיליתי שהורי כועסים, הייתי תורמת אותם לחברי הרעבים, או שפשוט זורקת.
סצנות ארוחת הצהריים היו לא פשוטות בדרך כלל, הכוללות במקרה הטוב: עבודת פיתוי מסיבית, לנסות ולטעום מיני מאכלים, מצד אבי. או צעקות וסקנדלים, במקרה הפחות טוב, מצד אימי.
בקיצור, אוכל לא הסתמן כמקור הנאה, איך שלא הסתכלתי על זה. (חוץ משוקולד, וזה לא אוכל)
תחושת הקיבה המתכווצת, הדורשת אוכל כאן ועכשיו, לא היתה מוכרת לי, ולכן רק כאשר נעשיתי עצבנית ובלתי מתקשרת ידעו להגיד לי הורי שאני רעבה.

עד היום אני זוכרת את תחושת הרעב שחשתי, בפעם הראשונה בחיי.
זה קרה בספטמבר, בכתה ז'(בסמוך לקבלת המחזור הראשון):
חזרתי מבית הספר, מזת רעב, ולתדהמתם הרבה של הורי, התנפלתי על המקרר בקריאות קרב.
אין צורך להכביר מילים על תקופת הרנסנס ששררה בביתנו, לנוכח השינוי הפתאומי שחל בילדה. הורים "פולנים" מחכים לרגע שכזה כל חייהם.

אך לדאבון ליבי, ובעיקר קיבתי, ההרמוניה לא ארכה זמן רב בביתנו.
לא חלפה שנה תמימה, ומהאולפנה של בת דור קראו אותי לשיחה עם הורי, והבהירו לי חד משמעית שכדאי, ואף הכרחי שאסיר מעלי 2-3 ק"ג מיותרים לאלתר.

לא אפריז אם אומר שהייתי בהלם מוחלט! אני, שרק דחפו לי אוכל מכל הכיוונים רק שנה אחת לפני.....צריכה לעשות דיאטה? לא יכולתי להבין בשום אופן כיצד זה קרה, ובעיקר, איך יכול להיות שהמטרד הזה של להכריח אותי לאכול, יהפוך פתאום למטרד של לקחת ממני את האוכל. איך תמיד יש כזה עניין עם האוכל, למען השם?

היום אני יודעת להגיד שעד סוף כתה ז' גמרתי לגבוהה את רוב הסנטימטרים שלי, וזהו, מאותו הרגע, כמעט כל עודף שנכנס, התיישב לרוחב.
בנוסף לכל הצרות, לא נולדתי לאופנה הנכונה: דוגמניות הצמרת בתקופה ההיא היו חלי גולדברג, השדופה, ותמי בן עמי- לפני הגדלת החזה-שנות השמונים.
שיא היופי היה ללכת עם גופיות עם כתפיות, ואסור היה חס וחלילה שיראו כתפיית חזייה מבצבצת.
ואנוכי דווקא ניחנתי במבנה גוף נשי ושופע, ששום דיאטה לא יכלה להסתיר, הדורש חזיות משובחות. מתני צרות בין אגני המתרחב וחזי המאוד שופע (בכל אופן, כך היה נדמה בתקופה של לפני אפנת הגדלות החזה המסיביות) בלי קשר לכמה אני שוקלת.
לגברת ג'אנט אורדמן (מנהלת בת דור) זה ממש לא התאים כל הסיפור הזה, וגם לא לכל עולם הריקוד בכללותו.
במקום לעשות דיאטה, עברתי לרקוד בביכורי העיתים, שם הסכימו לקבל אותי עם כל "משמני".
לצערי הפתרון היה זמני בלבד, כי אהבתי לאוכל רק גברה, ובכתה י' כבר נוספו עוד ארבעה מיותרים, והתגובות לא אחרו להגיע (מצד ממסד הריקוד).
אימי, שראתה את הבעיה טופחת, ולא רצתה, בחכמתה, לקחת את תפקיד השוטר הרע, הציעה שאצטרף לשומרי משקל.
כך קצת לפני גיל 16, עשיתי את הדיאטה הראשונה בחיי, והצטרפתי באופן רשמי לסטטיסטיקה של הסובלים מהשמנת היתר.